על חוק המרפסות ו- Design Systems


02 Oct

עבודת אפיון איכותית של רכיבי Design System היא כמו רגולציה טובה – יש להגדיר בה רק מה שהכרחי. רק כך אפשר למצוא את האיזון הנכון בין מה שאנחנו רוצים לאכוף כארגון, לבין הצורך שלנו לשמור על היצירתיות של צוות ה- UX. התיקון לחוק המרפסות שתוקן בשנות ה- 90 (ומאז בוטל), והתקנות מעולם הרכב, מספקות אנלוגיות טובות להבנת נקודת האופטימום הרצויה בה הרגולציה הצליחה לאכוף את הסטנדרט הרצוי מבחינתה מבלי להגביל מדי את חופש הפעולה של האדריכלים והמעצבים.


מכירים את זה שאתם מושקעים במשהו עד כדי כך שאתם מוצאים לו ביטוי כמעט בכל תחום בחייכם? ובכן, לבושתי, זה מה שקורה לי עם Design Systems – אני רואה אותן בכל מקום – אפילו ברחובות הערים. מדובר בתחביב קצת מוזר של חיפוש אחר אנלוגיות לתכונות, מאפיינים ואתגרים שקשורים ל- Design Systems. האנלוגיות האהובות עלי במיוחד הן אלה שקשורות לאתגר השמירה על החופש היצירתי בתוך המסגרת המוגדרת של Design System.


היום אשתף אתכם בשתי אנלוגיות כאלה – הראשונה, למי שכבר מכיר אותי, מתבקשת – מתוך עולם הרכב, והשנייה, מופרעת במיוחד – התיקון לחוק המרפסות בישראל ששלט בנוף העירוני שלנו במשך כמעט 20 שנה.


נתחיל דווקא מהשנייה.


רגולציה אהובתי

גם מי שלא שמע על התיקון לחוק המרפסות שתוקן בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ודאי הבחין בכך שעד לפני כעשור, המרפסות בבניינים בישראל נבנו לסירוגין ("מרפסות מדלגות"). כלומר, בכדי למנוע "סגירת" מרפסות שהייתה תופעה מאוד נפוצה מאז שנות ה- 50 בארץ, המחוקק התחכם, ובמקום לאסור זאת מפורשות, הוא הגביל בניית מרפסת ישירות מעל מרפסת, והגדיר הלכה למעשה שיש לדלג לפחות קומה אחת בין מרפסת למרפסת.


ההגדרה הזאת יצרה תופעות מעט מוזרות, אבל דבר אחד בטוח – אי אפשר לקחת מהן את היצירתיות. עד כמה יצירתי? הנה כמה דוגמאות לבניינים כאלה שצילמתי ברחובות הרצליה, עיר מגורי.

מרפסות מדלגות - הפתרון הקל

מרפסות מדלגות - ריץ' ורץ'

מרפסות מדלגות - סתם בלאגן

מרפסות מדלגות – כשמוציאים את מרכז הכובד מהמשוואה – מבט מאחור
מרפסות מדלגות – כשמוציאים את מרכז הכובד מהמשוואה – מבט מלפנים

אני אוהב את האנלוגיה הזאת מכיוון שהתיקון לחוק המרפסות לא הגדיר כיצד לבנות מרפסות, ולא נכנס לפתרון הארכיטקטוני. הוא הגדיר אך ורק את המגבלות היחידות שעניינו את המחוקק שרצה למנוע את תופעת סגירת המרפסות. את כל השאר המחוקק השאיר למוחם המבריק של האדריכלים. בניגוד לציפייה האינטואיטיבית, המגבלה דווקא הצמיחה פתרונות יצירתיים.


אבל שימו לב שאמרתי "יצירתיים", לא אמרתי "יפים". בשביל "יפים", אני חייב להיעזר כעת באנלוגיה מעולם הרכב.


תחום הרכב הוא תחום עתיר בסטנדרטיזציה ורגולציה, ובכל זאת, כל רכב נראה קצת שונה, והיצירתיות העיצובית לא מפסיקה להפתיע, לחדש ולרגש. קחו לדוגמא את הפנסים האחוריים. חשבתם פעם כמה רגולציה יש לזה? סוגי האינדיקציות (איתות, בלימה, רוורס, נסיעה), שימוש בצבעים, מצבי קיצון (ערפל), עוצמת תאורה, שקיפות, תדירות ההבהוב, מיקום, ועוד ועוד. אבל הדבר היפה הוא, שבתוך כל ההגדרות הללו, כל מותג רכב מעצב את הפנסים האחוריים כראות עיניו – והמגוון – אין סופי. כל זה מתאפשר כיוון שהרגולטור השכיל להגדיר אך ורק את ההכרחי מבחינתו, בעוד שאת כל השאר הוא השאיר ליצרנים ולמעצבי המכוניות.

אותה רגולציה - סוגים שונים של עיצובי פנסי רכב אחוריים

איך כל זה קשור ל- Design System?

אני חושב שיהיה קשה למצוא אנשי UX רציניים שלא מבינים את חשיבות ה- Design System, ומכירים ביתרונותיה הרבים. יחד עם זאת, חשוב גם לזכור שעצם קיומה של Design System בארגון מגדיר מראש את סט הפתרונות האפשריים ואת גבולות הגזרה של הפתרונות. בשל כך, הסיבה שלשמה הקמנו את ה- Design System מלכתחילה עלולה להיות זאת שגם תגביל את החשיבה ואת היצירתיות. מכאן קצרה הדרך לירידה במוטיבציה של הצוות, ביכולת לגייס עובדים איכותיים ובדרייב של הצוות למצוא פתרונות יצירתיים.


המפתח להתמודדות עם האתגר הזה, הוא למצוא את נקודת האיזון האופטימלית בין אפיון חסר לאפיון יתר. הנקודה הזאת לעיתים חמקמקה, אך אפשר בהחלט למצוא אותה.


כמו באנלוגיה לתיקון לחוק המרפסות ולרגולציה על פנסי הרכב, כלל האצבע להגדרה מידתית ומאוזנת של דפוסי אפיון ועיצוב עומד על שלושה עקרונות מרכזיים:

  • הגדירו היטב את כל מה שאתם בטוחים שאתם רוצים שייראה ויתנהג אותו הדבר במערכות השונות בארגון
  • באזורים האפורים הגדירו מספר פתרונות אפשריים וספקו את אמות המידה לבחור ביניהם
  • אל תגדירו אזורים שלא אכפת לכם אם הם יהיו שונים זה מזה במערכות שונות


למשל...

בחודשים האחרונים אני מעביר סדנאות ומייעץ לרפאל בהקמת Design System שאפתנית במיוחד – כזאת שתתאים למגוון עצום של פרוייקטים, פלטפורמות, צוותי פיתוח, מאפייני שימוש ומשתמשים. לאחרונה סייעתי להם להגדיר את דפוס האפיון של פאנל תפעול השכבות במפה, שאמור לשמש מערכות שונות רבות. בעבודה על דפוס האפיון הזה, הקפדנו בדיוק על הכללים הללו: ראשית הגדרנו את המכנה המשותף המחייב המינימלי – סוגי השכבות הקיימים ומאפייניהם, האנטומיה הבסיסית של הפאנל שכלל את היכולת להדליק ולכבות שכבות, ופעולות בסיסיות על שכבה כגון מחיקה ושינוי סדר. בהמשך הגדרנו את המאפיינים האופציונליים, ובאילו תנאים נכון להשתמש בהם – תיקיות, חיפוש, מועדפים ופילטרים. אבל מה לא הגדרנו? לא הגדרנו למשל את סדר השכבות, את כל מגוון הפעולות האפשרי, את יחסי הסימון והבחירה עם המפה (מה קורה לסימון הבחירה בפאנל השכבות כאשר במפה נבחרת ישות ששייכת לשכבה הזאת), ועוד ועוד. כל אלה פתוחים לאפיון בהתאם לצורך, ואפילו בהתאם לסגנון של ה- UX Designer בפרוייקט הספציפי. בהמשך הדרך, אם נחשוב שצריך להחיל כללים נוספים על כלל הארגון, נוכל לעשות זאת בגרסה מינורית חדשה.


כל מרפסת והייחודיות שלה

לסיכום, הפיתוי להגדיר כמה שיותר מאפיינים ואלמנטים בחוויית השימוש הוא גדול מאוד. יתרה מכך, ישנם ארגונים שכך בדיוק פועלים, כיוון שהם לא רוצים להשאיר מקום לדמיון של אף אחד – אפילו לא של אנשי ה- UX. יחד עם זאת, גישה זו עשויה לפגום משמעותית בחופש היצירתי שחשוב כל-כך למעצבי ומאפייני UX. לכן, ארגונים שיכולים להרשות לעצמם רמה מסוימת של חופש פעולה, צריכים לעשות זאת – זה גם מאפשר התפתחות ודינמיות, וגם שומר על מוטיבציה גבוהה יותר של אנשי צוות איכותיים, שאינם רואים את עצמם כביצועיסטים של Design System ארגוני.


אז גם אם כל בית צריך מרפסת, זה לא אומר שכל המרפסות חייבות להיות דומות זו לזו – אפשרו להן גם מקום לביטוי אישי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.